פגשתי קבוצת הלומי קרב. שמעתי חייל שלאחרונה חברו התפצפץ לעד. איש אחד שירטט לי את הציר הזה והציר ההוא וכמה טנקים וכמה אנשים נותרו בעלות אור ראשון על המדבר לפני חמישים שנה. ואז הגיעה קבוצת נשים. אבל כבד מנשוא. בחצר הבית המרנו את הכאבים והצערים בקערות עמוסות פירות צבעוניים. בהתראות ובאזעקות הסתופפנו כולנו בממד הקטן שיש לו עכשו מקום גדול.

הלכתי לים. על חופו צילמתי את השמש שוקעת כמו כלום לא קרה. אניות חיכו שקטות וסובלניות כמו לא היתה מהומה גדולה. אשה וכלב. מי מתאים את קצבו למי. עוד רגע ייכנסו לכתם האור שהוא השתקפות של השמש המדוברת.

הקבוצה והאישים והנשים והטנקים והבכיות מתפוגגים לרגע מתוך  הגוף המתחפר ומתרפק אל תוך החול הרך, הלח, מול שמש, אניות, ים, אשה וכלב וגרגרי חול בין האצבעות בידים וברגלים.